כמו שאתם יודעים, אני כל הזמן בחיפוש אחר בתים יפים עבור הבלוג. בית יפה הוא כמובן בעיני המתבונן, אבל מה שחשוב לי בפוסטים הללו, הוא למצות בעדשת המצלמה, בית המשרת נאמנה את המתגוררים בו. בית המקנה תחושת שמחה, ביטחון וחום. הוא לא חייב להיות fancy, וגם לא מעוצב על ידי בעל מקצוע. צריכה להיות בו תחושה של שייכות. לרות וירון יש בית כזה. את הדירה שלהם שנבנתה לפני כ- 40 שנה הם רכשו כמעט ללא אמצעים, ושיפצו לבדם. לאחרונה, נבחר חדר הילדים שבה להשתתף בספר החדש של איקאה. אתם מוזמנים לחדר של אביגיל, אבל רק אם תהיו ילדים טובים.

הפוסט הזה מתאים לחנוכה אפילו מבלי להתכוון. יש בו משהו מאוד ישראלי, והפעם בגולה. יש בי תמיד המון סקרנות לאיך נראים בתים של אנשים אחרים, אבל עוד יותר מסקרן אותי לדעת איך נראים בתים של ישראלים בחו”ל. האם הם מקבלים ציביון מקומי, האם הישראליות שבנו מכה שורשים גם במקום אחר? תשובה לבית אחד כזה מצאתי אצל גילי אונגר, מעצב ומלביש הבתים. זוג ישראלים בשנות החמישים לחייהם שכר את שירותיו לעצב לו בית באירופה, לשם עברו לחיות בשליחות. בואו תראו איך זה נראה מכאן.

כמו שהבטחתי, פוסט בשני חלקים. הבית של לימור תירוש, ברחוב הצדף ביפו. כשנכנסתי אליו לראשונה, מיד אחזה בי התרגשות קלה. כאילו חזרתי אחורה בזמן, ותיכף יצאו אליי כמה אבירים עם גביעי יין בידם, וחרבות בצד חגורתם. הבית היפואי המועמד לשימור נרכש על ידי לימור לפני כחמש שנים. כמו רוב הבתים ביפו, גם זה הגיע כחורבה, אבל לימור ידעה בדיוק מה היא רוצה ממנו. עם המון כישרון ותעוזה, הפכה אותו לביתה ומבצרה, ואף החליטה לתת לשאר העולם להינות ממנו. היא מארחת בו סדנאות בישול ואירועי משתה, וכך היא משלבת את כל העולמות שהיא הכי אוהבת. בישול, אירוח ויצירה. אז איך הכל…

אחרי שבוע קשה מנשוא שעבר על כוחותינו, החלטתי לפתוח את השבוע הזה ברוח רעננה וחיובית. כמעט שלוש שנים מאז התחלתי לכתוב את הבלוג הזה, שמדבר בדיוק עליכם ואליכם. לפעמים כשאתה מהצד הזה של המקלדת, אין לך מושג מה המסר שמתקבל בצד השני, איך הוא משפיע, אם בכלל. במקרה של הסיפור הבא, קיבלתי תשובה חד משמעית. הבלוג נוגע בכם. איזה אושר! רציתי להזמין אתכם להציץ לאחד הבתים היפים והנעימים שפגשתי לאחרונה, שהתהווה לו בדיוק בגלל המפגש עם הבלוג שלי, ואין גבול לשמחתי. בואו שמעו סיפור חמוד.