הדפס

עכשיו, כשכבר כל חגי תשרי מאחורינו, הגיע הזמן להסתכל מסביב אל חגיהם של אחרים. אני מודה שאלמלא החשק העז שתקף אותי לקיש דלעת, לא הייתי טורחת לבדוק אחת ולתמיד מה פשרו של חג ההלואין המפחיד, הנחגג בסוף אוקטובר בעיקר בארה”ב, אירלנד וקנדה. אז אם תכנסו ותמשיכו לקרוא, תוכלו ללמוד על מקורו של החג, על מנהגיו, והכי חשוב, לנסות מתכון הורס של קיש דלעת, גבינת גורגונזולה ומרווה שמצאתי בבלוג אוכל שווה. אז הנה ההסברים, התרגום והתמונות.

משפחת הדלועיים כוללת גם את הכרתי, דלעת הנחש, אבטיח, מלון, הקישוא והמלפפון

חג ההלואין (Halloween) המוכר מסרטי האימה למיניהם, החל בעקבות החלטת האפיפיור בשנת 609 (כן, אז, בימי הביניים הרחוקים כל כך), לקבוע את ה 1 לכל חודש נובמבר כ”יום כל הקדושים” (All-Saints-Day ובלטינית All-Hallowmas) ,שהרי בלוח השנה הקתולי לכל קדוש יש יום בשנה, ה-1 בנובמבר נקבע כיום כללי לכולם. מאחר ובתקופה ההיא נהגו הקלטים לחשב את הימים כבר מהערב קודם לכן, נחשב ה- 31 באוקטובר לערב כל הקדושים. בשנת 835 החליטה הכנסייה להוסיף גם את ה- 2 בנובמבר כ”יום-כל-הנשמות” ולחגוג לזכרם של כל המתים כולם, וכך נולד לו חג בן שלשה ימים הנחגג במדינות קתוליות דוברות אנגלית. למרות שהוא נחשב חג די אמריקאי, חוגגים אותו גם באירלנד,בקנדה ובחלק ממדינות דרום אמריקה. בעבר נהגו לחגוג אותו גם באנגליה, אבל המנהג התבטל שם לחלוטין עם השנים.

המנהג הביניימי הנפוץ ביותר בחג היה הדלקת מדורות בערב החג. החוגגים נהגו לכבות את האש באח לפני רדת השקיעה כדי להרחיק את הרוחות והיצורים העל-טבעיים מהבית. הם הדליקו את האח למחרת מאש המדורה עם סיום החגיגות. במהלך החגיגות נהגו להתחפש ולנבא עתידות. האנשים האמינו, כי קרבתם של כוחות על-טבעיים בליל החג מאפשרת חיזוי מדויק. מטרת התחפושות היתה למנוע מרוחות הרפאים, הגובלינים, הפיות ושאר היצורים המזיקים מלזהות את החוגגים ולפגוע בהם.

ג’ק-או-לנטרן: דלעות מגולפות עם נר דולק בתוכן
4 סגנונות קישוט עם דלעות. צילום מאתר pinterest

החוגגים בימי הביניים האמינו כי ליל החגיגה הוא זמן מסוכן, שבו עלולים יצורים על טבעיים לפגוע בבני אדם בתעלוליהם. פיות, גובלינים, מכשפות (כיצורים מיתולוגיים), שדים ורוחות רפאים — הפכו לסמלים נפוצים של החג. האנשים נהגו להשאיר מנחות קטנות של מזון ומשקה על אדן החלון או מחוץ לבית כדי לפייס את הרוחות ולמנוע מהם להיכנס פנימה.  באנגליה, נהגו עניים לעבור מבית לבית ביום-כל-הנשמות ולבקש אוכל. האנשים שפתחו את הדלתות חילקו להם “עוגות-נשמה” (soul cakes) ובתמורה הבטיחו העניים להתפלל על נשמותיהם של קרובי המשפחה המתים של אותו בית. הכנסייה עודדה את המנהג שנקרא going-a-souling מפני שעודד אנשים לתת צדקה. זהו אחד המקורות למנהג ‘תעלול-או-ממתק’ הנפוץ היום, שבו עוברים ילדים מבית לבית ומבקשים ממתקים.

דלעות מיני מקושטות, מבשרות את בוא הסתיו  צילום מאתר: Barefootfloor.com

מקורם של רוב מנהגי ההלואין הוא בימי הביניים, והם נחגגים עד היום. החוגגים מאמינים כי המתים חוזרים לבתיהם ב 31 באוקטובר, ולכן מקשטים אותו בממתקים, פרחים, תצלומים, דוגמיות אוכל אהוב, ומאירים את הבית בנרות וקטורת כדי שאלה ימצאו דרכם הביתה בקלות.

אז איך קשורה דלעת לסיפור? מנהג מפורסם בהלואין הוא ריקון דלעות וגילופן בצורת פרצוף. בתוך הדלעת המגולפת, הנקראת ג’ק-או-לנטרן (Jack-’o-lantern), מדליקים נר. השימוש בדלעות הוא התפתחות אמריקאית של המנהג. באירלנד נהגו לעשות זאת עם לפתות, סלק וכרוב.

מקור המנהג לגלף דלעות הוא באגדת פולקלור אירית אודות ג’ק הקמצן, איכר עצל אך ערמומי. יום אחד בא השטן לקחת את ג’ק. ג’ק לא היה מוכן למות או ללכת לגיהנום, ולכן הזמין את השטן למשקה. הוא לא רצה לשלם על המשקאות כמובן, ולכן שכנע את השטן להפוך את עצמו למטבע, בעזרתו יוכל לשלם. כשעשה השטן כדבריו, ג’ק פשוט הכניס את המטבע לכיסו יחד עם צלב כסף, שמנע מן השטן לשנות את צורתו בחזרה. ג’ק הערים על השטן שבא לקחתו בכל פעם מחדש עד שסחט ממנו הבטחה  לכך שיניח לו למשך 10 שנים, וגם שלעולם לא יתן לו להיכנס לגיהנום, והשטן הסכים.

כשמת ג’ק לא היה לו מקום בגן עדן בגלל מעשיו הרעים. הוא פנה לגיהנום, אבל השטן, נאמן להבטחתו, לא יכול היה להכניס אותו גם לשם. השטן נתן לג’ק חתיכת גחל לוחשת כדי להאיר לו את הדרך ושלח אותו לדרכו. ג’ק לקח לפת, רוקן אותה, והכניס את הגחל הבוער בתוכה. עם הלפת המגולפת הוא נודד עד היום, בחיפושים אחר מקום מנוחה. הוא ידוע בשם ג’ק-עם-הפנס (Jack of the Lantern או Jack-’o-lantern).

באירלנד ובסקוטלנד נהוג להכין ג’ק-או-לנטרן על ידי הכנסת נרות לתוך לפתות שרוקנו וגולפו בצורת פרצופים מבעיתים. את הלפתות מניחים על החלונות או ליד הדלת כדי להפחיד את ג’ק הנודד וכן רוחות רפאים אחרות, ולמנוע מהם כניסה. כשהגיעו המהגרים האירים לארצות הברית הם גילו את הדלעת, פרי גינה מקומי המבשיל בסביבות אוקטובר, שאפשר להכין ממנו ג’ק-או-לנטרן נהדרים.

ספרו הססגוני של קן רובינס על דלעות. יופי של תצלומים, להזמין באמזון.
מיני דלעות בצלחת הגשה כפרית. הם כל כך יפות גם ככה!
קיש דלעת, גבינת גורנגונזולה ומרווה. מתכון וצילום קוין לינץ’ Closet Cooking

סוף סוף הגענו לדלעת, אחד הירקות האהובים עליי במיוחד! מתכון קיש הדלעת שמצאתי בבלוג האוכל השווה Closet Cooking של קוין לינץ’, קנדי חביב שהואיל לחלוק איתנו את המתכון והתמונות, מתורגם מטה. הבלוג לגמרי שווה בדיקה מעמיקה, מצאתי בו דברים טובים, וגם מרק הדלעת נשמע טעים במיוחד.

חומרים:

– 2 כפות שמן זית
– בצל אחד חתוך
– 2 כוסות דלעת קלופה, שטופה וחתוכה לקוביות קטנות בגודל ביס
– 8 עלי פילו
– 1/4 כוס שמן זית
– 4 ביצים טרופות קלות
– תערובת של 1/2 כוס גבינת שמנת 9% ו1/2 קופסה שמנת מתוקה מעורבבות יחד
– 50 גרם גבינת גורגונזולה או כל גבינה כחולה אחרת מפוררת
– חופן עלי מרווה קצוצים דק
–  מים לפי הצורך
– מלח ופלפל לפי טעם

אופן ההכנה

– במחבת חם, מטגנים בכף שמן זית אחת את הבצל עד להזהבה קלה. מוסיפים למחבת 1/4 כוס מים וממשיכים לערבב ולבשל כ-50 דקות עד לצמצום המים וקבלת רוטב סמיך. יש להוסיף מים לפי הצורך עד שהבצל רך לגמרי.

– בקערה קטנה, מערבבים את קוביות הדלעת במעט שמן זית, פלפל ומלח, וקולים בתנור כ 30-40 דקות, עד שהדלעת רכה, אבל לא נימוחה. מוציאים ומניחים בצד.

– משמנים תבנית עגולה בקוטר 22 ס”מ, ובמרכזה מניחים עלה פילו מרוח בשמן זית, כאשר דפנותיו משתרבבות החוצה מעט מדפנות התבנית. מורחים את כל 8 העלים בשמן ומסדרים אחד על גבי השני.

– בקערה מערבבים בעדינות את קוביות הדלעת, רוטב הבצל הסמיך, הביצים הטרופות, הגבינה, המרווה ומעט מלח ופלפל. יוצקים את התערובת במרכז התבנית.

– אופים בתנור בחום 180 מעלות 25-45 דקות, עד להזהבה במרכז התבנית. מומלץ להגיש עם יוגורט כרוטב.יאמי.