זו היתה הפעם הראשונה שלי בפורטוגל ולמען האמת, לא ידעתי כל כך למה לצפות חוץ מקיץ חם כמו זה הישראלי, אם לא יותר. מזג האויר אכן היה חם ומהביל, אבל הוא לא הצליח לגרוע מעוצמת ההנאה הצרופה אותה חווינו. היא מוגדרת כ”יפהפיה הנרדמת”, חבויה לה שם על קצה היבשת, נושקת לאוקינוס האטלנטי ומביטה אל האופק הרחוק לו היתה שייכת פעם. ארץ שהמשאב הדומיננטי בה הוא האדמה על כל גווניה, ההרים עם הטרסות הירוקות, שדות גפנים בשלל צבעים, סלעי ענק בצבעי אפור אדום וצהוב בוהקים ונהר אחד העובר דרכם. טיול זה התמקד באזור עמק נהר הדורו שבצפונה של פורטוגל, והיה חוויה רב חושית שלא אשכח לעולם. תתכוננו להתאהב. צילומים: רוני דה ליידה

נחתנו באישון לילה בפורטו היפה, וכבר למחרת שמנו פעמינו לאזור Minho  על נופיו המדהימים של אינספור כרמים. עמק הדורו (Douro Valley) כולו אשר הוכרז על ידי אונסק”ו כאתר מורשת עולמית, משובץ חוות רבות והן מכונות Quinta בפורטוגזית. חוות אלה עוסקות עד היום בגידול כרמים וייצור יין ולרוב מציעות גם בתי מלון, חלקם פשוטים, חלקם יוקרתיים יותר והם כמעט תמיד מעוצבים בצבעי אדמה, מחומרים טבעיים כמו אבן ועץ, ובפשטות מזמינה. עצרנו בכמה לסיורי טעימות, והיין היה טעים מאין כמותו. תעשיית היין המשגשגת בפורטוגל מהווה חלק עיקרי מכלכלת המדינה, מתרבותה ומכל ארוחה שתאכלו. אני לא אגזים אם אומר שאלה היו בין היינות הטובים ביותר שטעמתי מימיי, בעיקר יין הפורט המפורסם המיוצא משם לכל העולם. סיורי טעימות היין לוו באוכל מהמטבח המקומי אשר רובו על טהרת הדגים ומאכלי ים. לא בדיוק הז’אנר שלי, אבל זרמתי.

על חופו של האוקיינוס האטלנטי ביקרנו בעיר העתיקה של Viana do Castelo ודגמנו עוד מהמטבח הפורטוגזי המציע מנות עשירות מהים אך דוגל גם הוא בפשטות. ללא תבלינים מלבד מלח, אך עם המון אהבה, פגשנו את מנות הדגל הכוללות את ה Bacalhau – מנת פתיחה אשר חזרה על עצמה בכל מקום, שילוב של דג בקלה עם ירקות, ואוקטופוס (תמנון) על מצע אורז עגול, שאילנה אישרה שהיה טעים מאוד. אני התעלפתי רק מלהסתכל לה בצלחת.

ביקרנו ב Ponto de Lima, בנופיו הפראיים של הכפר המנומנם Amarante, וב Alvao Natural Park – פארק הררי בו חבוי מפל העטוף בירוק, אחד מסודותיה הכמוסים של פורטוגל. אכלנו במסעדה מקומית באחד מהכפרים הסמוכים. המרק שהוגש היה כה פשוט אבל תפס אותי לא מוכנה והתאהבתי. מרק תפוחי אדמה וכרוב קטיפתי, גם הוא מסתבר ממנות הדגל הפורטוגזיות. אוכלים אותו עם לחם כפרי ושמן זית. הכנתי אותו מיד עם חזרתי לארץ וגמרתי את הסיר לבד. (מתכון בפוסט המשך) שאר המנות כללו שוב דגים ופירות ים שחבריי לשולחן נראו מאושרים בהן, אני נשארתי עם המנות הצמחוניות אבל היה לי טעים 🙂

חלפנו על פני עיירות עתיקות אשר נראה כאילו הזמן עצר שם מלכת. כפרים קטנים החבויים להם בין ההרים ובהם הפורטוגזים המקומיים אשר שמחו להכניס אותנו אל עולמם להצצה חטופה. ביקרנו במאפיית לחם מקומית שעדיין אופה כבימי קדם, ואת סיזריו הקדר, אשר יוצר בחצרו מזה שנים את כלי החימר הפורטוגזים המסורתיים ושורף אותם בתנור הכי עתיק שראיתי מימי חיי.  צעדנו בדרך רומית עתיקה וטעמנו מכל טוב הארץ, פטל בר, תאנים ותפוחים. טיפסנו מעלה עד אשר ניתן היה לראות את הנוף עוצר הנשימה כמעט מהשמים. אי אפשר לתאר במילים את עוצמת הסלעים הללו, היא ממש מיסטית. נאחזתי בהם כאילו גיליתי את כוח הבריאה.

בערב הוזמנו לארוחת ערב פורטוגזית מסורתית לאור כוכבים בבית המדריך, הסטוריון במקצועו. בכפר קטנטן על צלע הר, חיכו לנו הוא ומשפחתו בקבלת פנים לבבית. בית האבן התקופתי העתיק בו הם גרים הספיק לסקרן אותי, וכבר כשנכנסנו הבנו כי מדובר במשפחה רצינית. חלק מהבית הוסב לסדנא לייצור כלי ההגשה הפורטוגזים השחורים והוא מהווה עיקר פרנסתם. ארוחת הערב התקיימה בחצר הפנימית שלהם מתחת לכיפת השמים והיתה טעימה מאוד, אבל כשהגיע הקפה, אלברטו הודיע חגיגית כי עכשיו הולכים להביט בכוכבים וכיבה את האור. הרמנו את הראש מעלה ולעינינו נגלה ים של כוכבים מאירים עד שממש התרגשתי. זה היה ערב קסום לכל הדיעות.

בכפר הקטן Provasende המשקיף מגובה 600 מטר על נהר הדורו, עצרנו בחנות מזכרות ומטעמים מתוקה, ובכנסיה מפוארת שתקרתה מיד משכה את עיני מעלה. בית קפה שכונתי ובתי אבן מסורתיים שהתקשתי לעזוב. כמה פשוט ככה יפה. בסיור רגלי בין כרמי הכפר, פשוט לא יכולתי להפסיק לצלם את הנופים הפראיים אשר נשקפו חמוקים בין הנהר המתפתל.

גם באזור זה עצרנו לטעימות יין וביקור באחד היקבים הגדולים באזור ובתחנת הרכבת הקסומה ב Pinahos, שם לגמרי הרגשתי כמו באיזה סרט של פליני. סיימנו את היום הזה בשייט בנהר הדורו.

לאורך 897 ק”מ עושה את דרכו נהר הדורו מעומקה של ספרד לתוך פורטוגל ונשפך בפורטו אל האוקיינוס האטלנטי, והוא אחד מהנהרות הגדולים בחצי האי האיברי. אחת הדרכים הנעימות לחוות את האזור היא בשייט, כשמשני עבריו של הנהר ניתן לראות את המבנים רחבי הידיים של יצרני היין. ישנן גם חברות המציעות הפלגה בסירת Rabelo, ספינת עץ מסורתית ששימשה במשך מאות שנים אמצעי תעבורה לאנשים ולסחורות על הנהר. עד הגעת הרכבת זו הייתה הדרך המהירה והיעילה ביותר לשנע את חביות הפורט מהיקבים שבעמק לעיר פורטו, משם ייצאו את היין. בטיימיניג מושלם הצלחנו לתפוס גם את הרכבת חולפת מעלינו בעודנו בסירה.

למחרת היום חווינו בעצמנו גם את נסיעת הרכבת במסלול כמעט מושלם בו ניגלו לעינינו נופים מדהימים אותם ניתן לראות רק ממקטע זה של הרכבת. היה פשוט מקסים. המשכנו למוזאון ב Foz Coa, לא לפני שעצרנו בדרך למספר תצפיות משגעות. המוזיאון היה מרתק ובו שמענו סיפורי תגליות של תחריטי אדם וחיות מימי קדם שנתגלו באזור בחפירות ארכאולוגיות. לא תיארנו לעצמנו שמאוחר יותר באותו ערב גם נגיע פיזית למקום החפירות עם ג’יפים ונראה אותם במו עינינו. בדרך עצרנו על פסגת הר קרוב לגבול ספרד וחיכינו שעות במעוז הנשרים לצפות בהם מקרוב מאכילים את גוזליהם המחכים בקן לארוחת חמש. היה פשוט מעלף.

בלילה האחרון התארחנו בבית הארחה בוטיקי מדהים הבנוי על על שאריות העיירה מימי הביניים Castelo Rodrigo. בעלת הבית, גברת אחת עם המון סטייל קיבלה את פנינו עם יין וסרדינים ממש לפני השקיעה. בית הארחה היה מעוצב לעילא וכמעט צרחנו מרוב אושר.

אחרי שלוש שעות נסיעה, ליסבון קיבלה את פנינו עמוסה עם רחובות צבעוניים, מסעדות ובתי קפה עמוסות אנשים ווייב טוב. דגמנו את הרחובות ברגל. אחרי שבוע של הרים, שדות וטבע פתאום העיר החזירה אותנו למאה הנוכחית. בשוק  Time Out ההומה אדם חטפנו צהריים מהיר והמשכנו לשדה התעופה, מסוחררות משבוע מיסטי של חוויות ונופים פראיים מופלאים.

שבועיים אחרי, אני עדיין מנסה לעכל את כל מה שהרגשתי, טעמתי, ראיתי והרחתי. חוויה רב חושית שתישאר איתי לעוד הרבה הרבה זמן. ספגנו תרבות, שפה מקסימה ומתגלגלת, נופים, טעמים ואנשים כמו שלא חוויתי מעולם. לאלבום המלא של פורטוגל ב Flickr שלי כנסו כאן. אם אתם רוצים גם, דברו עם אילנה ליב ותגידו שאני שלחתי אתכם. טל’ 054.472.8200. שתהיה לנו שנה נהדרת וחתימה טובה!

Douro Valley, Lisbon, Porto, Portugal, יין פורט, ליסבון, עמק נהר הדורו, פורטו, פורטוגל