לפי דעתי העולם מתחלק לשניים. אלה שחולים על הודו, ואלה שנהיים חולים ממנה. אני, לצערי, מהזן השני. פלג וליז לעומת זאת, לא רק שמאוהבים במקום, הם מאוהבים נקודה. הם נישאו לא מזמן והחליטו לחזור לכפרים האהובים, לצבעים ולריחות של המקום הססגוני בעולם. אז מי הם פלג וליז אתם שואלים. פלג אלקלעי הוא צלם מוכשר ביותר, שבמקרה גם הפך להיות המורה שלי לענייני צילום, וליז היא בחירת ליבו. את טיול ירח הדבש שלהם פלג צילם כמובן עם המון אהבה. אז הנה התמונות והסיפור.

אני מניחה שרובכם כבר הייתם שם לפחות פעם אחת בחיים, אם לא יותר, אז אני לא בטוחה אם יהיה לי הרבה מה לחדש לכם במישור האינפורמטיבי. החודשים המומלצים לביקור באיזור הם אוגוסט-ספטמבר, כשלא חם ועדיין לא קר. כשתנחתו בניו דלהי, תתכוננו נפשית לראות אנשים ישנים ברחובות, ברכבים או על גגותיהם. שם הם גרים. סוסיתא וריקשות הם האודי והמזדה המקומיים, והקצב הרבה יותר איטי ממה שאנחנו רגילים. מקלחת זה עניין של פעם בשבוע שבועיים בנהר המקומי, ושני סטים של בגדים זה הממוצע הסטנדרטי שם לדיירי הרכבים. לפעמים נראה לי שאנחנו הם אלה שחיים בבועה.

את המסע החל הזוג הטרי בעיר אגרה. הרי אין מקום רומטי יותר מעיר הטאג’ מאהל. זהו למעשה מוזוליאום אשר בנה הקיסר המוגולי שאה ג’האן לזכרה של אשתו הפרסייה האהובה, ארג’ומנד באנו בגום, אשר נפטרה בגיל 38 לאחר לידת בנם, ובו גם הוא נטמן לאחר מותו. מה זאת אהבה? הרבה נשים היו לו לקיסר הזה, אבל את זו אהב במיוחד ולכבודה בנה את הטאג’, הנחשב לאחד משבעת פלאי עולם. הטאג’ מהאל, ששטחו כ 700 דונם, הוא מתחם שנבנה לפי כללי הסימטריה: אזור שער מפואר, גן המחולק ל 4 רבעים על ידי תעלות מים, אזור מרפסת מרוצפת שבצידה הדרומי מסגד פתוח הפונה צפונה, בצידה הצפוני ג’וואב (מבנה זהה למסגד ובתמונת ראי) ובמרכזה מבנה המאוזוליאום עצמו. גן אור הירח נמצא מעברו הצפוני של נהר הג’מונה, ורחבת הבזאר לפני שער הכניסה. המבנים עשויים מאבן חול אדומה מלבד המאוזולאום שבנוי משיש אלבסטר. שימו לב לתמונות של פלג אשר היטיב לתעד את הסימטריות של המקום, ואת הנוף הנשקף ממנו.

טיולם של פלג וליז המשיך בבית סירות ששכרו בקשמיר, העיר היפה ממנה מגיע הצמר והתה שאנו מכירים. בית הסירות על האגם הציע לינה וארוחת בוקר, אבל גם שם היו דרגות שונות של אירוח. סירה הדומה לצימר מעץ, עם סיכוי טוב לריח טחב, אבל נוף ושקט שלא תמצאו בשום מקום. אה, כן, והיה גם משרת צמוד.

את “עבדול קייטו” מדריך הטיולים שיסביר לכם הכל על העיר אתם לא צריכים לחפש. הוא כבר ימצא אתכם לבד. עם אותה חולצה ואותו מכנס בהם הוא מסתובב כבר ימים, ייגש אליכם לבית הקפה בעיר, יוציא כרטיס ויציע את שירותיו הצמודים. הוא מדבר אנגלית ויודע היסטוריה מקומית. שווה להצטרף אליו לסמטאות העיר העתיקה בסרינגר וללמוד על תקופת המלחמה. עבדול לא רוצה כסף, הוא רק מבקש טיפ. מזה הוא מתפרנס. כדי לסבר את האוזן, 1 רופי = 10 ש”ח. עבדול קיבל 300.

ההודים בקשמיר הם סיקים או מוסלמים. הם לא אוכלים בשר או עוף, ובעצם הם סוג של טבעוניים. חריף הוא חובה בארוחות המקומיות, אז שימו לב לשאול לפני שאתם צריכים מיון. אזור קשמיר הוא אזור מיליטנטי במיוחד וקצת מזכיר את ישראל בנוכחות הצבאית שלו ברחובות (אם חשבתם לרגע לברוח מהמציאות המקומית…)

עוד בקשמיר, הגנים המוגלים היפהפיים. כחמישה גנים בהם ניתן לטייל באמצעות ריקשה ששוכרים ותמורת 10 רופי כניסה. אל תתפלאו אם המקומיים משלמים פחות מכם בכל מקום. ככה זה בהודו.

הלאה לדרמסאלה אחרי טיסה קצרה מקשמיר, אוטובוס ארוך ועוד אוטובוס ארוך. הדרך לא נגמרת. פתלתלה ומייגעת. דרמסאלה מציעה כפרים ירוקים ונידחים, צלע הר ומסעדה הצופה על הכל מלמעלה בשם Viewpoint Cafe. ומה אוכלים בהודו? המומלצים של פלג וליז היו “מלאי כופתא”, קציצה העשויה גבינה ברוטב קארי, אורז ביראני וצ’יקן ביראני, ומן הסתם צריך לבקש שימתנו בשבילכם את רמת החריפות.

לרישקיש, עיר קדושה הממוקמת על גדות הגנגס הגיעו בסוף. שם נמצא מרכז היוגה הבינלאומי, וסביבו מאכלסת העיר מרכזים רוחניים גדולים. מומלץ להגיע אל העיר לתקופה יחסית ארוכה, לתרגל שם יוגה ולשכוח ממשכתנא, בחירות או אחמדיניג’ד.

אם אתם טיפוסים הרפתקניים, אתם מוזמנים לטייל באופן ספונטני, לעבור ממקום למקום ולחוות את המקום למלמטה. אבל אם אתם מהמפונקים שבחורה, הודו בהחלט מציעה מגוון בתי מלון מעולים ברמה גבוהה ביותר. הכל שאלה של תקציב.

אם אהבתם את התמונות המדהימות של פלג, אתם מוזמנים לעיין באתר האינטרנט שלו. פלג מצלם לכל מטרה, מסחרית או אישית, אירוע או צילומי מוצרים. הוא מעביר גם שיעורים פרטיים, והכי חשוב, הוא מקסים! תודה לפלג וליז על השיתוף, והמון ברכות לחיים המשותפים החדשים.

* כל זכויות הצילומים שמורות לפלג אלקלעי ואין לעשות בהם שימוש כלשהו ללא אישור.